פסק-דין בתיק תא"ק 46864-09-12

1.         לפניי תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, לפיה נדרש הנתבע להשיב לתובע סכום של כ-7 מיליון ש"ח, זאת בעבור שתי הלוואות שנתן התובע לנתבע. בין הצדדים נחתמו שני הסכמים: האחד ביום 8.11.10 והשני מיולי 2011, זאת בעקבות כספים שלווה הנתבע מהתובע לצורך פרויקטים של בנייה או נדל"ן בהם היה מעורב הנתבע. מדובר בשני פרויקטים, ובהתאמה ייקרא ההסכם הראשון "הסכם יהואש" וההסכם השני "הסכם הירקון".

2.         מהראיות שנשמעו לפניי עולה, כי התובע, שהוא רופא שיניים, מכר דירת מגורים. באותו זמן, באמצעות חבר משותף, הכיר את הנתבע, שהציע לו להלוות לו כספים. הנתבע הציע לו להחזיר את ההלוואה בצירוף ריבית, כפי שפורטה בהסכמי ההלוואות.

3.         מהראיות עלה עוד, כי התובע הנו רופא שיניים, אינו עוסק במתן הלוואות והמדובר בשתי ההלוואות היחידות שנתן בחייו למאן דהוא.

4.         בתחילה נחתם "הסכם יהואש", ובהמשך הדרך נערך "הסכם הירקון" כאשר כל צד,  היה מיוצג על ידי עורך דין מטעמו.

5.         הנתבע בחר שלא להתייצב לדיון שנקבע לשמיעת הראיות. לפיכך, העיד התובע שהיה העד היחיד שהעיד. במסגרת בקשת התובע למתן עיקול זמני, הגיש התובע תצהיר אליו צורפו כל המסמכים הרלבנטיים. הצדדים הסכימו כי תצהיר זה ישמש כתצהיר עדות ראשית, בצירוף המסמכים שהוגשו, והתובע נחקר בחקירה נגדית.

6.         מעדותו עלה, כי היוזמה למתן ההלוואה הייתה של הנתבע, כך גם התנאים שנקבעו בהסכמים, לרבות שיעורי הריבית.

7.         מהראיות עלה, כי הנתבע הפר את התחייבויותיו על פי ההסכמים, דהיינו עד היום לא החזיר לתובע את סכומי ההלוואות, חרף ההוראות בהסכמי ההלוואה. על כך אין חולק.

8.         התובע נחקר והסביר שהנתבע הציג לפניו מסמך לפיו רכש נכס תמורת 9.2 מיליון ש"ח, וכי הנכס ישמש בטוחה להחזר ההלוואות, ועל כן היה משוכנע שהנתבע יעמוד בהתחייבויותיו ולפיכך לא סבר שיש להוסיף ולבדוק אם אכן הנתבע מסוגל להחזיר את סכומי ההלוואות.

9.         מהסכמי ההלוואות שהוגשו עולה, כי ההלוואה הראשונה "הסכם יהואש" עמדה על סכום של 3.5 מיליון ש"ח. עוד הוסכם על מועדים אפשריים להחזר ההלוואה, כך שאם הנתבע היה מחזיר את ההלוואה בתום שנה, היה עליו להחזיר סכום של 4.25 מיליון ש"ח, ולאחר מכן, במידה שלא יעשה כך, יחל הסכום האמור לצבור ריבית של 3% לחודש, עד לפרעון מלא וסופי של ההלוואה. במועד הגשת התביעה חלפו 22 חודשים וההלוואה לא הוחזרה למרות שהנתבע נדרש לעשות כן.

10.       הסכם ההלוואה השני המכונה "הסכם הירקון" נערך כ-11 חודשים לאחר "הסכם יהואש". הנתבע פנה אל התובע וביקש הלוואה נוספת בגין פרויקט נדל"ן נוסף בו הוא מעורב. הפעם ביקש סכום של מיליון ש"ח אותו התחייב להשיב תוך 18 חודשים בצירוף ריבית של 470,000 ש"ח. גם הלוואה זו לא הוחזרה מעולם למרות שהנתבע נדרש לעשות כן.

11.       עולה, כי על הנכס נשוא הסכם הירקון רבצה משכנתא לטובת בנק הפועלים אותה היה על הנתבע להחזיר. התובע טוען כי התברר לו שהנתבע לא עמד בהחזר המשכנתא ועל כן מונה כונס נכסים לנכס האמור. העובדה כי הנתבע לא עמד בהחזר המשכנתא מהווה הפרה יסודית של הסכם ההלוואה, מה עוד שהנכס שימש כבטוחה להסכם ההלוואה. עוד יצוין, כי בסעיף 11 להסכם הירקון, נאמר כי הפרת הסכם זה כמוה כהפרת "הסכם יהואש".

12.       כאמור, הנתבע לא התייצב לדיון ולמעשה גם מתצהירו שהוגש במסגרת הבקשה לרשות להתגונן עולה, כי הוא אינו חולק על קבלת כספי ההלוואות ועל העובדה כי אלה לא הושבו עד היום.

13.       הנתבע העלה שתי טענות הגנה: באשר לעצם החזר ההלוואות טען, כי כדי לקבל כספים נוספים לצורך קידום הפרויקטים, ביקש מהתובע "מכתבי החרגה" כלפי הבנק ממנו ביקש ללוות כספים, שיאפשרו לנתבע לקבל כספים כהלוואה מהבנק. מלים אחרות, התובע התבקש להמציא מכתב בו הוא מציין מהם תנאי החזר ההלוואות, הסכומים שהוא מבקש להיפרע, ומהם התנאים בהם יסכים לכך שהנתבע יקבל כספים כהלוואה נוספת, שכן לטובת התובע היו רשומות הערות אזהרה על הנכסים נשוא הסכמי ההלוואות. בתצהיר הנתבע נטען כי התובע לא המציא מכתבים שכאלה. עוד נטען כי התובע הסכים להמציא מכתבי החרגה אך ורק אם יקבל החזר מיידי של 11.5 מיליון ש"ח המהווים החזר ההלוואות שנתן התובע לנתבע, וכן הלוואות נוספות שניתנו על ידי אחיו של התובע לאביו ודודו של הנתבע.

14.       לעניין זה נחקר התובע בבית המשפט. התובע העיד, כי האמור בתצהיר הנתבע אינו אמת. התובע הבהיר, כי הסכים למסור את מכתבי ההחרגה וכי מסר מכתבים שכאלה בארבע הזדמנויות שונות לנתבע, אולם הנתבע לא עשה דבר, דהיינו לא גרם לכך שההלוואות תוחזרנה. בחקירתו הנגדית נשאל התובע היכן אותם מכתבים, ולדבריו מכתבים אלה לא היו ברשותו, אלא הם נמצאים ברשות בא כוחו, עו"ד ברזילי, שייצג אותו בעת עריכת הסכמי ההלוואות.

15.       בא כוח הנתבע טען כי הייתה חובה על התובע להציג מכתבים אלה, ומשלא עשה כן, יש להניח כי המכתבים אינם קיימים ועל כן יש לדחות את טענת התובע בהקשר זה, ולקבל את טענת הנתבע כפי שפורטה לעיל.

16.       לטעמי, לא ניתן לקבל את טענת הנתבע משום שהוא לא טרח לבוא ולמסור גרסתו בבית המשפט, ובכך מנע את האפשרות מבא כוח התובע לחקור אותו אודות גרסה זו. יתר על כן, אילו היו נכונים דברי הנתבע, הרי שהעובדה שהתובע נמנע ממתן מכתבי ההחרגה. לגרסתו, פירושה שהנתבע מנוע מלקבל כספים נוספים למימון אותם פרויקטים. סביר היה להניח, כי במצב דברים זה היה הנתבע פועל באמצעות בא כוחו, פונה בכתב לתובע ודורש את מתן מכתבי ההחרגה ומסביר כי אי מתן מכתבי ההחרגה גורמים לו לנזק כבד, מונעים את ביצוע אותם פרויקטים ובסופו של דבר, יגרמו לכך שהנתבע לא יוכל להחזיר את ההלוואות לתובע. העובדה כי הנתבע העלה טענה זו לראשונה בעת שהוגשה התביעה כנגדו מעמידה בעיני בספק רב את דבריו. הנתבע לא הגיע לבית המשפט, כך שיש לדחות טענתו זו ולקבל את גרסת התובע כי המכתבים נמסרו על ידו. זאת ועוד, עיון בהסכמי ההלוואות מלמד, כי אין בתוכם תנאי המחייב את התובע למסור מכתבי החרגה לנתבע, ועל כן גם אם לא מסר התובע מכתבים אלה, אין לראות בכך הפרת הסכמי ההלוואות מצידו.

17.       לפיכך, נדחית בזה טענת ההגנה היחידה של הנתבע ביחס לחובתו להשיב את כספי ההלוואות בהתאם להסכמי ההלוואות שנחתמו.

18.       טענה אחרת שהייתה בפי הנתבע היא ביחס לשיעורי הריבית שנקבעו בהסכמי ההלוואות. הנתבע טען כי מדובר בריבית גבוהה ו"רצחנית" וחובה על בית המשפט להתערב בעניין זה. שני הצדדים סמכו טענותיהם בהקשר לשיעור הריבית על חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: " החוק"). בסעיף 5 לחוק נקבע "שיעור עלות אשראי מירבי" היינו שיעור ריבית מירבית, הוא פי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחודשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים, שנקבעו על ידי בנק ישראל. סעיף 15(א) לחוק קובע, שהוראות סעיפים 2, 3 ו-7 לא יחולו על מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוקו. סעיף 15(ב)(1) לחוק קובע, שהוראות סעיפים 5 ו-6 לא יחולו על הלוואה שבה התקבל סכום בפועל העולה על 1.175 מיליון ש"ח או סכום שנקבע בתקנות. לענייננו, כפי שצוין לעיל התובע אינו עוסק במתן הלוואות, אלא מדובר בשתי הלוואות אקראיות. יתר על כן, ההלוואה הראשונה - "הסכם יהואש" - הייתה בסכום של 3.5 מיליון ש"ח, דהיינו המגבלה שבחוק אינה חלה על הלוואה זו. לגבי ההלוואה השנייה - "הסכם הירקון" - שסכומה היה מיליון ש"ח, הרי שהיא כפופה למגבלת הריבית המירבית, כפי שנקבעה בחוק.

19.       בא כוח התובע טען, כי יש לראות את שתי ההלוואות כמכלול אחד, ולצורך הוראות החוק לקבוע כי מדובר בהלוואה אחת. לטעמי, אין לקבל את טענתו שכן מדובר באופן מפורש בשתי הלוואות שונות שניתנו ביחס לשני פרויקטים שונים, ולגבי כל אחת מהן נערך הסכם נפרד בו נקבעו תנאי החזר שונים. לפיכך יש לקבוע, כי הריבית המקסימאלית לגבי ההלוואה נשוא "הסכם הירקון" לא תעלה על זו הקבועה בסעיף 5(א) לחוק.